אומרים שהצעד הראשון בכל גמילה מהתמכרות הוא להודות בה. אז אני מודה, אני מכורה לפייסבוק. הפייסבוק משתלט לי על החיים, במיוחד בימים שבהם אני כותבת עבודות ולומדת למבחנים. אני מוצאת את עצמי מדפדפת באלבומים של אנשים שאני לא מכירה, מגיבה לסטטוסים בלי הכרה, עושה שימוש בשני יוזרים שונים (כן, כן!), חולבת פרות בחווה. סוגרת. נכנסת שוב כדי לראות מה חדש.
אז מה קרה? לפי שבועיים הודיעה לי א' בפתאומיות שהיא עזבה את הפ"ב. הייתי בהלם מוחלט. בתגובה, כתבתי סטטוס שבו הצעתי לחבריי (לא חברים אמיתיים, רק כאלה של פ"ב!) לומר "מילים לזכרה". בשלב זה עוד לא דמיינתי לעצמי שגם אני, חיית הפייסבוק הטורפת, אחליט לנטוש. אבל ההחלטה של א' זרעה בי את הרהורי העזיבה. בימים האחרונים, הייתי סגורה בביתי רוב שעות היום – שילוב של צינון קשה ועבודות להגשה הביאו לתוצאה של בהייה חסרת מעצורים בפ"ב. עיניי כבר כאבו, גבי לא עמד בזה יותר.
אז קיבלתי את ההחלטה להיגמל – זה כנראה השלב השני. זה לא היה קל, אבל לפני כחצי שעה מסרתי את סיסמתי לאיש אמון, הבצל הזכור לטובה (אם הוא עדיין היה כותב בלוג הייתי עושה לו קישור), שמהיום ייקרא "שומר היוזר". לשומר אסור לגלות לי את הסיסמא החדשה שבחר. כלומר אני עדיין קיימת בפ"ב, אבל אין לי דרך להיכנס ליוזר שלי ולשלוט בו. זה מרגש ומפחיד, אבל אני כבר מתחילה להרגיש אדם יותר טוב. תראו, אני אפילו כותבת פוסט.
אני מאוד מקווה שלא אחטוף קריז פייסבוק בקרוב. בינתיים אני בסדר.
בעיקרון החלטתי שהניתוק מהפ"ב יהיה לתקופת ניסיון, אז אולי לא באמת קיבלתי החלטה להיגמל. נראה, אני חלשה בהחלטות גורליות, אוהבת פשרות. בינתיים אני מקווה שאם אחיה קצת בלי (ואתמכר לדברים אחרים), גם אם אני אחזור לפ"ב אני לא אזדקק לו כל-כך.
כשיבוא הקריז – לא ברור לי מה יקרה. אשתדל להיות חזקה, אולי אכתוב פוסט, אולי אעשן משהו חזק. בהצלחה לי.
ביום חמישי האחרון, איפשהו בין שתיים לשלוש בלילה, הודיעו בחדשות על מותו הפתאומי/הצפוי/בטרם עת/בייסורים/המסתורי (הקף ו/או מחק את המיותר) של אגדת הפופ – מייקל ג'קסון.
אני אפילו שמעתי את זה הכי בזמן אמת שניתן, כשהדבר היה בגדר שמועה עלומה. זו היתה משמרת לילה מנומנמת משהו, אני וע' (לא זו עם התואר) הוכינו בתדהמה.
והיום שלחה לי י' (חברת ילדות ובגרות) מסרון על מישהו שלמד איתנו והיה, איך לומר בעדינות, חסיד ומפיץ תורתו של האיש בעל אלף הפרצופים.
אני לעומת זאת, נזכרתי בחווית ילדות טראומטית הקשורה במייקל (והנה בא גלוי נאות מבוייש משהו):
בקטנותי אולי היתה לי איזושהי הידלקות פיצ-פיצ-פיצ-פונת על "ג'ון בון ג'ובי דה קינג אולוויז!!!", קראש שעזר לשמור על אש החברות שלי עם י'.
ובכן, באחת ממסיבות הבת מצווה של אותם ימים, הובטחה לנו הקדשה של האולוויז של בון ג'ובי שיושמע במהלך הארוע – ואנחנו נרגשות ונרעשות מחכות ומחכות… ומי בא?
נכון, מייקל. ספק טעות ספק הצהרה פוליטית (איט'ס בלאק-יו'ר בלאק) – התקליטן (!!) השמיע את 'היל דה וורלד'. ואכן חתיכת וורלד זה היה. אוי לבושה.
והרני פותחת בפניכם הזדמנות פז לספר את סיפור המייקל שלכם. הסיפור המוצלח יזכה בפריט אספנות הקשור לסיפורו.
בזמן האחרון מציף אותי חשק בלי נשלט לאפייה.לאחר שWAWA ניסתה לשדל אותי שדול-וחזור לאפות פשטידה אנמית עם גרם גבנ"צ לכל היותר ('כי כולם מתאווים לפשטידה רזה' – הזדעקה) קצת חשבתי שיש צדק בדבריה אז פשוט לא אפיתי – לא עוגה ולא פשטידה.
עכשיו הW בגלות (בעיר של כדורגל) ואין סיכוי שריח הטוסטר האופה והמקצר שלי יגיע לאפה – עשיתי מעשה.
אפיתי שתי עוגות (אחת לימונית וחמצמצה, השניה מלאת פירות קיץ שנטו להרקיב).
ופתאום גם היה לי חשק לנקות אחריי. אז אפילו ניקיתי את ביתלר!
ואז… פתאום התחשק לי לארח!
אבל לא אירוח של בואי-יש-סיגריות-תביאי-חלב-לקפה, אלא אירוח של ממש, מרת'ה סטיוארט כזה, עם להתלבש ולהתאפר לפני שהאורחים באים, להגיש להם בצלחות תואמות וכמובן לחלק שי הנד-מייד ביציאה.
התפשרתי על להגיש מאפה תוצרת בית לע' שניאותה להגיע אליי.
ובכן, בעודי מעמידה פני עקרת בית מאושרת, הופיעה ע' בחצרי כשבידה תואר. לא, לא כזה שמחלקים בסדנאות העצמה נשית, כזה אקדמי, נו, כזה שמחלקים באוניברסיטה. כזה שאני רק שומעת שהוא קיים כבר 6 (!!) שנים של הנאה. כזה שאני שוקלת לחדול מלהאמין שגם המחלקה למתמטיקה יודעת לחלק, או שהמחלקה לפילוסופיה טורחת לחלק.
תואר לו היה לי.
ולא שיש לי אשליות בקשר לתואר, גם שם אהיה לבד. ואולי זה כבר לכל החיים, להיות בלי תואר… אבל עם תואר יש מוסיקה טובה, עם תואר יש טלויזיה מצויינת, עם תואר האנשים יותר אדיבים…
בהשראת שחר ובהשראת זה (הרעיון: גולשים משתפים את העולם בהודעות טקסט שנשלחו אליהם בליל אמש, עם עדיפות לכאלה שהן משעשעות, הזויות ועומדות בפני עצמן, ללא ההקשר של התכתובת כולה), הנה מיטב האס.אמ.אסים מהסמסונג האישי שלי:
1. פצ'ימו?
2. שמבון?
3. יש לנו בובו זמנית
4. אני מבינה שהרטיבות הכריעה אותך
5. מגרנה. סובלת. בית. היה מגניב אתמול
6. honey, I'm home!
7. למה דווקא ישבנים לוהטים? תקוע בהן כדור או משהו?
8. לא, הוא רק הראה לנו איך מודדים חום מפי הטבעת
9. כן. יש לי הכל.
10. רגליים או גלגלים?
11. ליאורה בילסקי היא אישתו של דן מרידור?
12. רואים את הגמר של כוכב ועושים טחינה
13. מממווואההההה!!!
14. אין בעיה. נראה לי שזאת צרעה.
15. או שאתה מתקלח שעות או שפשוט שכחת אותי
16. אל תמותי!
17. תודה. רשאית לכבוש איזה יבשת שהיא.
18. 179635
20. בסוף אני היחידה שבאה ליופי?
21. זה הרגיש כמו לידה ומסתבר שלילד יש פאות
22. יש לכם מוערך פירה.
23. מתחיל!!!
24. היום זה יום טוב להביא את ארז.
25. ערה?
26. אל תעשי שום צעד דרסטי.
מועך הפירה – עכשיו הוא שלנו.
בקשר לתחרויות נושאות פרסים – לא החלטתי אם התחרות תיהיה לכתוב בתגובות הודעות שלכם שהיו (אפילו) יותר טובות מאלה, או שתצטרכו לזהות מי כתב ובאיזה הקשר (רמזים: בנושאים למטה). נראה לי שגם וגם. אין מה לעשות, הפלאפון פשוט connecting people.
הימים שבהם הבלוג היה יותר חם מסאונת הומואים באמסטרדם חלפו להם מזמן. מגניבותו כבר לא מצחינה למרחקים, ועל כך אין חולק (אם יש מישהו כזה, שיקום עכשיו או ינצור לשונו לעד).
ניסיתי זמן רב למצוא מהו שורש האין-אונות הזאת שנפלה עלינו, מי שהיו פעם שנונים, מצחיקים, נוקבים ובעיקר מגניבים כל כך. בהתחלה חשבתי שזה בגלל ש-WaWa ממעיטה, שלא לומר מדירה רגלייה (הקלות כאיילה) מכתיבה. אבל זה לא רק זה. התשובה הייתה מולי כל הזמן, אבל הייתי צריכה שצעיר ערבי משכיל אחד יזרוק לי את האמת בפנים:
"פעם הייתן משקיעות ואילו היום – כל אחת שקעה לה בזוגיות הבורגנית, הבוצית שלה"
זהו, אנחנו בוציות, שלא לומר מבייצות. זה מחליא וזה נכון. וגם לינץ' לא יכול להימלט מהאשמה הזאת, הוא בזוגיות אפילו יותר בורגנית משלנו. כולנו מבוססים בבוץ הטובעני והלא-מפרה-יצירתית הזה.
הב"זים היקרים (והאיומים!) לא אשמים בזה*, הם פשוט חלק מהמצב. לחלקם יש אפילו שמות חיבה בבלוג מה שאומר שהם דווקא רצויים פה, אבל רק כשהם עושים משהו מצחיק. ואם כבר הגענו לסנאי, בטח תגידו שהוא היה פה בתקופות הכי טובות של הבלוג, אבל האמת היא שהפריחה של הבלוג חפפה תקופה רעה ביחסים שלי איתו, ולכן התיאוריה עדיין נכונה, אפילו נכונה יותר.
אותו צעיר ערבי משכיל (גם הוא חוטא האמת בזוגיות ובקיפאון יצירתי) טען שהכנסייה השתמשה בקידוש מוסד הנישואין והחטאת הסקס שמחוץ לנישואים כמכשיר לבלימת מודרניזציה, מחשבה חופשית, ויצירתיות שאיימה עליה. זאת דוגמא למשפט לא מגניב בעליל, שלא הייתי חושבת לכתוב אותו בתקופת המגניבות. כן, אפשר לקרוא לה ממש תקופה, era. אבל יש בה, בתיאוריה הלא-מגניבה הזאת, אמת מרה. כל עוד היינו רווקים הפלצנו יצירתיות למרחקים, ועכשיו, כשישות אחרת שהיא לא הבלוג ממלאת את חיינו, הפכנו ליצורים סתמיים ולא מעניינים. זה מזכיר לי את הפרק בסיינפלד, שבו ג'ורג' ניהיה גאון זמני בזמן שהוא התנזר מסקס, וחוזר להיות דביל כשהוא נכנע ליחסים הזוגיים.
אז מה עדיף, סקס זמין ובלוג משותק, או רווקות קודרת וקהל קוראים מסופק? (אוי, אני מדברת בחרוזים, מה יהיה??)
*כשחושבים על זה, בעצם יכול להיות שהב"ז של WaWa דווקא כן אשם בזה.
בעקבות החיבה העזה שיש לי כבר שנים רבות לירון לונדון, שהתעצמה במידת מה בימים האחרונים, החלטתי להקדיש פוסט לאיש והפימה.
הכל התחיל בשנת 1989, בהיותי זאטוטה בת 4. לונדון הנחה אז את "מסיבת גן", הדן שילון המוקדמת לילדים. אז דחקו בי אחי ובני דודי ללכת ולהשתתף בתוכנית. הם טענו שאני בגיל המתאים ושזו תיהיה הפריצה הראשונה שלי לעולם הבידור. אבל אני רק האדמתי, סירבתי בכל תוקף והלכתי להתחבא באיזשהי פינה. מאז ועד היום אני כמובן מתחרטת.
אבל בלי קשר לפן האישי שלי, התוכנית הזאת הייתה יחידה במינה וחריגה מאוד בנוף הטלוויזיוני. אני חושבת שעד היום לא הייתה תוכנית שבה התייחסו לילדים כאל בני שיחה בעלי ערך. בלי לנסות ללמד אותם, לתקן, להתחנף, להתיילד. בחיפושיי אחר הקלטה נאותה של התוכנית הגעתי לסרטון הזה ביו-טיוב.
לונדון שואל את מרואייניו על מקור הסכסוך עם הערבים והם עונים. אחד הילדים טוען שהוא ילך עוד כמה שנים למלחמה ויהרג. לונדון לא מכחיש או מנסה לנחם. הוא ממשיך איתם לעקרונות שיטה הדמוקרטית, ואז לפוליטיקאים מוכרים (ג'ורג' בוש ויצחק שמיר). הילדים בקהל מרותקים. אני מנסה לדמיין את דודידו עושה את זה. לא, לא עובד.
כמובן שזכורה גם לטובה גם הפינה של ג'וליאן שגראן (ואישתו יולנדה), יוסף המספר, אבל זה כבר לפוסט אחר.
מאז עברו הרבה מים בנהר: הטלוויזיה נהייתה רב ערוצית, האינתיפאדה נגמרה והתחילה אחת חדשה, מדינאים כשלו ונבחרו מחדש, נינט עשתה קרחת. גם שיערו של ירון הלבין, פימתו תפחה, אבל הוא נשאר נהדר. כמה טוב שיש לו תוכנית יומית, שבה הוא מביע את דעתו (שבסדר, נכון, היא כמעט תמיד דעתי) מול אורן זריף, מול אחמד טיבי ועל מתנחלים, ובסופה הוא מפזז עם טרי פויזן ועושה "כן" עם הראש" ב"גנגסטר סטייל " לצלילי רגאיי ברוסית. (את כל השירים שהיו באולפן "לונדון וקירשנבאום" אפשר לראות פה).
אבל חוץ מ"מסיבת גן" ו"לונדון וקירשנבאום", הוא עשה עוד כמה דברים, והנה כמה שאולי ידעתם עליהם ואולי לא:
הוא כתב את השיר "לו הייתי פיראט" ואת "ציף ציף מעל הרציף"
הוא מופיע בקליפ של "אצל הדודה והדוד" (תחפשו לבד) בתור עצמו
הוא היה ההשראה לדמותו של ירון זהבי מחסמב"ה (גם אני לא קראתי את זה אף פעם אבל נו מילא)
הוא מחייה את השפה העברית, ויצר את הסדרה "לונדון פינת בן-יהודה" שעוד לא ראיתי.
כדי שלא תחשבו שהפוסט חנפני ולא רציני, לא קראתי לו "לונדון תעשה לי ילד". אבל אל תחשבו שלא חשבתי על זה.
בדלתיים סגורות 
